ציר הזמן

הקדמה לגבי ציר הזמן להגדיר מה יש ומה אין או למה נבחרו האירועים האלו.

2020
15 בספטמבר 2020 "הסכמי אברהם"
"הסכמי אברהם"
מאז הקמתה, שאפה מדינת ישראל ליחסי ידידות ושכנות טובה עם כל שכנותיה. הסכמי השלום עם מצרים ב-1979 ועם ירדן ב-1994 היוו פריצות דרך חשובות, אך לא הבשילו לכדי כינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם מרבית מדינות ערב. משרד החוץ פעל במשך עשורים לבניית יחסי אמון עם מדינות האזור, באמצעות דיפלומטיה חשאית ופיתוח יחסים כלכליים ואזרחיים. ב-2020 הגיעה פריצת הדרך המיוחלת, בעקבות פרסום תוכנית השלום של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. ב-15 בספטמבר 2020, בטקס חגיגי על מדשאת הבית הלבן, חתמו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות, עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן ושר החוץ של בחריין עבד א-לטיף א-זיאני על הסכמי נורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין ועל "הצהרת הסכמי אברהם", המבטאת הכרה בחשיבות השלום, הדיאלוג ושיתוף הפעולה באזור. בעקבותיהם הצטרפו מדינות נוספות באזור לכונן יחסים עם ישראל, בהן סודן ומרוקו.
2018
14 במאי 2018 שגרירות ארה"ב עוברת לירושלים
שגרירות ארה"ב עוברת לירושלים
ב-6 בדצמבר 2017 הצהיר נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על ההכרה של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל מתל אביב לירושלים. טקס המעבר נקבע לבתאריך בעל סמליות היסטורית: 70 שנה להקמת מדינת ישראל. פתיחת השגרירות במבנה החדש, בשכונת ארנונה בירושלים, התקיימה במעמד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שר האוצר האמריקאי, סטיב מנוצ'ין, המשנה למזכיר ההגנה, ג'ון סאליבן, בתו של נשיא ארה"ב, איוונקה טראמפ ובעלה, ג'ראד קושנר, ומשלחת מכובדת של 250 חברי קונגרס, רבנים ואנשי ממשל שבאו במיוחד מארה"ב לטקס ההיסטורי. בעקבות העברת השגרירות האמריקאית, הודיעו מדינות נוספות על החלטתן להעביר אף הן את שגרירויותיהן לירושלים.
2010
7 בספטמבר 2010 ישראל מצטרפת ל-OECD
ישראל מצטרפת ל-OECD
ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי) הוא פורום בינלאומי ייחודי של המדינות המפותחות, המאפשר לחברות בו לפתח מדיניות כלכלית וחברתית משותפת. במשך שנים רבות הביעה ישראל את רצונה להצטרף לארגון, אך רק בעקבות מאמץ דיפלומטי מרוכז נפתחו ב-2007 שיחות על הצטרפותה העתידית לארגון כחברה מלאה. הפלסטינים הפעילו מאמצים דיפלומטיים נגדיים כדי למנוע את המהלך, אך ללא הצלחה.‏ במשך שנתיים נבחנו מחויבותה של ישראל לערכי הארגון, הכוללים מחויבות לדמוקרטיה פלורליסטית הנשענת על שלטון החוק וכיבוד זכויות אדם, שקיפות ודבקות בערכי כלכלת שוק ופיתוח כלכלי. ב-10 במאי 2010 הצביעו שגרירי כל המדינות החברות בארגון בעד הזמנת ישראל להצטרף לארגון.‏ ב-29 ביוני 2010 נחתם בשגרירות ישראל בצרפת הסכם ההצטרפות של ישראל ל-OECD ובספטמבר הפכה ישראל לחברה מלאה.
2009
15 בספטמבר 2009 פרסום דו"ח גולדסטון
פרסום דו"ח גולדסטון
בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" הקימה המועצה לזכויות אדם של האו\"ם באפריל 2009 צוות בדיקה בראשות השופט הדרום אפריקאי (ממוצא יהודי) ריצ'רד גולדסטון. ישראל סירבה לשתף פעולה עם צוות הבדיקה \"לאור הגישה המוטה, הפוליטית והקיצונית של המועצה לזכויות אדם\". ב-15 בספטמבר 2009 פורסם דו\"ח צוות הבדיקה, שקבע כי בוצעו פשעי מלחמה על ידי כל הצדדים לעימות ומתח ביקורת חריפה על התנהלות ישראל. העצרת הכללית אימצה את הדו"ח וקראה לישראל לחקור את "פשעי המלחמה" שביצעה. ישראל ניהלה מערכה דיפלומטית כבדה כנגד התהליך המוטה, כדי להפריך את ההאשמות נגדה. המאמץ הדיפלומטי נשא פרי, ובאפריל 2011 פרסם גולדסטון מאמר בעיתון "וושינגטון פוסט" בו טען, כי "אילו ידע אז מה שיודע היום" מסקנות הדו"ח היו שונות, במיוחד ההאשמות על "פשעי מלחמה אפשריים" שהופנו נגד ישראל. עוד קבע, שמועצת זכויות האדם של האו"ם מוטה לרעת ישראל וכי ישראל חקרה את מעשיה, בעוד החמאס לא עשה כן.
2008
27 בדצמבר 2008 – 18 בינואר 2009 מבצע "עופרת יצוקה"
מבצע "עופרת יצוקה"

בעקבות ירי טילים בלתי פוסק מרצועת עזה על הנגב, פתח צה"ל במבצע צבאי רחב-היקף ברצועה. כבר מראשיתו היה ברור, כי המערכה הדיפלומטית תשפיע באופן מהותי ביותר על התנהלות המבצע ותוצאותיו. בדיון חירום של מועצת הביטחון תבעה לוב הפסקת אש מידית, אך זו לא אושרה בשל התנגדות אמריקאית‏. בינואר 2009 באו לישראל נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ונציגי האיחוד האירופי וביקשו הפסקת אש מידית‏, אך הבקשה נדחתה על ישראל. בינתיים הודיעו ממשלות ונצואלה, בוליביה, מאוריטניה וקטאר על ניתוק היחסים עם ישראל‏. ב-8 בינואר קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1860, הקוראת להפסקת אש מידית‏. 14 מדינות תמכו בהחלטה וארצות הברית נמנעה. שרת החוץ לבני הודיעה בתגובה, כי ישראל "תפעל אך ורק לפי שיקוליה, ביטחון אזרחיה וזכותה להגנה עצמית"‏. ב-16 בינואר חתמה ישראל על הסכם עם ארצות הברית למניעת הברחות אמל"ח לרצועת עזה‏ ולמחרת הכריז רה"מ אהוד אולמרט על הפסקת אש חד-צדדית‏‏‏. ב-21 בינואר יצא צה"ל מהרצועה, שעות ספורות לאחר השבעתו של ברק אובמה כנשיא ארה"ב‏.

2007
27-28 בנובמבר 2007 ועידת אנאפוליס
ועידת אנאפוליס

ב-27-28 בנובמבר 2007 התקיימה בעיר אנאפוליס שבמדינת מרילנד שבארצות-הברית ועידה בין-לאומית, שמטרתה הנעה מחודשת של תהליך השלום וסלילת הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע בין ישראל ובין הפלסטינים. בראש המשלחת הישראלית עמדו רה\"מ אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, ובראש המשלחת הפלסטינית עמדו יו\"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס וראש ממשלתו סלאם פיאד. בוועידה השתתפו נציגים ממדינות רבות, כולל המעצמות הגדולות ורוב מדינות ערב. נשיא ארה"ב פתח את הוועידה בקריאת הצהרה משותפת בשם שני הצדדים, לפיה יפעלו הצדדים בנחישות ומתוך הכרה הדדית לסיום שפיכות הדמים ויפתחו במו\"מ רציף לשלום, בשאיפה לסיימו עד סוף 2008. לאחר הועידה הונע מחדש תהליך המו"מ בין הצדדים, אך הקושי להגיע להסכמות הביא לכך שיעדיו לא הושגו.

2006
12 באוגוסט 2006 החלטה 1701 של מועצת הבטחון
החלטה 1701 של מועצת הבטחון
החלטה 1701 התקבלה על-ידי מועצת הביטחון של האו”ם 32 יום לאחר פרוץ מלחמת לבנון השנייה. ההחלטה קראה, בין היתר, להפסקת הפעולות הצבאיות, לפריסת 15,000 אלף חיילים של כוחות האו”ם ו-15,000 חיילים מצבא לבנון בדרום לבנון, וליצירת אזור חיץ בין גבול ישראל-לבנון ונהר הליטני. בשבועות שקדמו לאימוץ ההחלטה נאלצו הדיפלומטים הישראלים להתמודד עם מסכת לחצים כבדה מצד גורמים שונים, שרצו לזרז את סיום הלחימה גם ללא שיובטחו האינטרסים הביטחוניים של ישראל.
2004
דצמבר 2003 – יולי 2004 המאבק סביב הקמת גדר הביטחון
המאבק סביב הקמת גדר הביטחון

בעקבות ריבוי הפיגועים באינתיפאדה השניה, החלה ישראל ב-2002 בבניית מכשול ארוך ביהודה ושומרון. בדצמבר 2003 החליטה העצרת הכללית של האו"ם, בלחץ מדינות ערב, לבקש חוות דעת מבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בדבר "המסקנות החוקיות הנובעות מבניית החומה על ידי ישראל... בשטחים הפלסטינים הכבושים". ישראל סירבה להכיר בסמכות ביה"ד לפסוק בסוגיה והגישה טיעונים בכתב שרובם נסובו על עניין זה. ארה"ב ומדינות נוספות מתחו אף הן ביקורת על המהלך והגישו לביה"ד חוות דעת, לפיהן מדובר בנושא פוליטי ולא משפטי. במקביל, ריכז משרד החוץ מסע הסברה מתוקשר, שכלל הפגנה של משפחות קרבנות הטרור הפלסטיני מול ביה"ד והצגת שלד אוטובוס שבו בוצע פיגוע קטלני. למרות זאת, קבע ביה"ד ב-9 ביולי 2004 כי "חומת ההפרדה" (בלשונו) מנוגדת למשפט הבינלאומי וקרא לישראל להפסיק את הקמת המכשול. ישראל דחתה את חוות הדעת ואילו ארה"ב כינתה אותה "לא לגיטימית" והביעה תמיכה בזכותה של ישראל להגנה עצמית.

2003
30 באפריל 2003 "מפת הדרכים"
"מפת הדרכים"
ב-24 ביוני 2002, על רקע האינתיפאדה השנייה ולאחר שקרוב לשנתיים לא חלה כל התקדמות בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, הציג נשיא ארה\"ב בוש מתווה לחידוש התהליך. המתווה, שזכה לתואר ”מפת הדרכים”, קובע כמטרה הסופית של התהליך הקמת מדינה פלסטינית לצדה של ישראל, שתושג לאחר שיושם קץ לאלימות ולטרור הפלסטיני נגד ישראל. מסמך רשמי של מפת הדרכים הוצא לראשונה בדצמבר 2002 ופורסם ב-30 באפריל 2003. המסמך מתאר שלבי ביצוע ברורים, הן מבחינת תאריכי יעד והן מבחינת ההישגים בכל שלב ושלב. כל התהליך אמור להתבצע תחת חסות \"הרביעייה\" הבינלאומית (הקוורטט) - ארה”ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו”ם. ישראל קיבלה באופן רשמי את מפת הדרכים, אך הגישה לארה\"ב את הסתייגויותיה במסמך שכותרתו \"14 ההערות של מדינת ישראל למפת הדרכים\".
2001
31 באוגוסט 2001 ועידת דרבן
ועידת דרבן
ועידת האו"ם נגד הגזענות ושנאת הזר" (ועידת דרבן הראשונה) נערכה בחסות האו"ם בעיר דרבן שבדרום אפריקה. ארגונים לא ממשלתיים שבאו לוועידה כמשקיפים השתלטו על סדר היום והובילו קו אנטי-ישראלי קיצוני‏, עד שהוועידה קיבלה אווירה של "פסטיבל שנאה" כנגד ישראל. נציגי ארצות הברית וישראל איימו להחרים את הוועידה, וארצות הברית אכן החזירה את נציגיה הביתה. בעקבות מאמצים דיפלומטיים של המשלחת הישראלית בשיתוף עם משלחות נוספות ממדינת מערביות, נמנעה לבסוף הוועידה מאימוץ הצהרות אנטי-ישראליות והמסמכים המסכמים את מסקנותיה היו מתונים יותר. שלושה ימים לאחר פיזור הוועידה התרחשו פיגועי 11 בספטמבר, ומסקנות הוועידה ירדו מסדר היום הבינלאומי.
2000
24 במאי 2000 צה"ל יוצא מלבנון
צה"ל יוצא מלבנון

במאי 1999, לפני היבחרו לראשות הממשלה, הבטיח אהוד ברק כי בתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון. לאחר היבחרו, ולאחר שנכשלו המאמצים למו"מ עם סוריה, הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול ("הקו הכחול"). מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם בראשות שליחו לאזור, טריה לארסן. בבוקר 24 במאי 2000 נסוגו כל כוחות צה"ל מלבנון, וב-16 ביוני הכריז מזכ"ל האו"ם כי ישראל עמדה בתנאי החלטת מועצת הביטחון‏ 425 לסגת לקו הגבול. שר החוץ, דוד לוי, קרא לקהילה הבינ"ל להבטיח את יישום שאר חלקי ההחלטה, הקובעים כי על צבא לבנון לפרוס את כוחותיו עד לגבול עם ישראל. למרות זאת, צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות חזבאללה הם אלו שהשתלטו עליו. בשנת 2002 חשף דו"ח מיוחד של מבקר המדינה כי מערכת ההסברה של משרד החוץ "לא שותפה במהלך של היציאה מלבנון" וכתוצאה מכך לא בוצעה היערכות הסברתית מתאימה בעיתוי שבו התרחש הדבר.

1995
20 בנובמבר 1995 הסכם ישראל-האיחוד האירופי
הסכם ישראל-האיחוד האירופי
ב-1995 נחתם הסכם ההתאגדות בין ישראל והאיחוד האירופי, שותף הסחר הראשון של ישראל. ההסכם, שנכנס לתוקף ב-1 ביוני 2000, הינו המסגרת המשפטית ליחסים בין הצדדים והוא מתייחס לתחומים שונים בהם יש לצדדים עניין משותף, כגון דיאלוג מדיני, פיתוח כלכלי ומדעי, הסכם סחר חופשי וכן נושאים חברתיים ותרבותיים.‏ בנוסף, קובע ההסכם כי כיבוד זכויות אדם ועקרונות דמוקרטיים מנחים את מדיניות של שני הצדדים. לבקשת ישראל נכללה בהסכם הצהרה משותפת על חשיבות המאבק בשנאת זרים, אנטישמיות וגזענות.
1994
26 באוקטובר 1994 הסכם השלום ישראל-ירדן
הסכם השלום ישראל-ירדן

מגעים חשאיים בין ישראל לירדן התקיימו במשך שנים רבות, אך ההסכמים שנחתמו בין ישראל לפלסטינים המריצו את המו"מ בין המדינות. לאחר משא ומתן חשאי ממושך, נפגש ביולי 1994 רה"מ יצחק רבין עם מלך ירדן חוסיין בוושינגטון, ובנוכחות הנשיא ביל קלינטון הודיעו השניים על סיום מצב הלוחמה בין המדינות. ב־26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לממלכה ההאשמית הירדנית בטקס במעבר ערבה. ההסכם התבסס על החלטות מועצת הביטחון 224 ו-338 ועל הצהרת וושינגטון. ההסכם קבע שהגבול בין שתי המדינות יהיה הגבול המנדטורי שבין ארץ ישראל המערבית לעבר-הירדן, עם כמה שינויים קלים, ועסק גם במקורות מים ובנורמליזציה של היחסים בין המדינות.

1993
30 בדצמבר 1993 ישראל והותיקן מכוננות יחסים דיפלומטיים
ישראל והותיקן מכוננות יחסים דיפלומטיים

במשך שנים נמנע הכס הקדוש מלהכיר בישראל, הן בשל הקושי התיאולוגי לקבל ריבונות יהודית בארץ הקודש והן מסיבות פרגמטיות: תביעותיו על המקומות הקדושים ורצונו לשמור על יחסים הדוקים עם העולם הערבי. השינוי בגישת הותיקן החל עם כהונתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שב-1987 הכיר בפומבי בזכותו של העם היהודי למולדת. באפריל 1992 הוזמן שגריר ישראל באיטליה לפגישה אישית עם האפיפיור, שבעקבותיה הוחלט לפתוח בשיחות לבחינת כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בתום כשנה וחצי של שיחות סבוכות נחתם הסכם היסוד בין הכס הקדוש ומדינת ישראל ובמאי 1994 הוחלפו בין הצדדים שגרירים בעלי סמכויות מלאות. הסכם היסוד, שהיה בעצם הסכם מסגרת, פתח את הדרך להקמת ועדות משנה לנושאים משפטיים וכספיים שבהם נדונו מגוון נושאים מהותיים. ההסכם כלל גם היבט יוצא דופן - הכרה בטיבם הייחודי של היחסים בין הכנסייה והעם היהודי וחזר על דברי הגינוי של הכנסייה לגבי האנטישמיות על כל צורותיה, ברוח ה-Nostra Aetate.

1993
13 בספטמבר 1993 הסכם הצהרת העקרונות ישראל-אש”ף
הסכם הצהרת העקרונות ישראל-אש"ף

הסכם הצהרת העקרונות היה הראשון מסדרה של הסכמים שנחתמו בין מדינת ישראל לבין אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) מאז שנת 1993, כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ההסכם כלל הכרה הדדית בין ישראל ואש”ף ועסק בהסדרי ביניים לקראת הקמת ממשל עצמי לפלשתינים בעזה ויריחו. חתימת ההסכם התקיימה בטקס חגיגי על מדשאות הבית הלבן בהשתתפות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, וראש אש"ף, יאסר ערפאת‏. על המסמך עצמו חתמו בשם ממשלת ישראל שר החוץ, שמעון פרס, ובשם אש"ף מחמוד עבאס, וכעדים מזכיר המדינה האמריקני, וורן כריסטופר, ושר החוץ הרוסי, אנדרי קוזירוב. לקריאת ההסכם באתר הכנסת

1992
17 במרץ 1992 הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה
הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה

ב-17 במרץ 1992 בצהריים, מכונית תופת נהוגה בידי מחבל מתאבד התפוצצה ליד שער בניין שגרירות ישראל בבואנוס איירס וגרמה להריסתה. בפיגוע נהרגו 29 בני אדם, מתוכם 4 דיפלומטים ישראלים עובדי משרד החוץ, ונפצעו למעלה מ-220. אגפים שלמים של הבניין ההיסטורי בן ארבע הקומות קרסו. ארגון חזבאללה טען שהפיגוע בוצע בתגובה לחיסולו של מזכ"ל הארגון, עבאס מוסאווי, בידי צה"ל בדיוק חודש קודם לפיגוע. הפיגוע הטראגי הפך סמל לסכנות ולאיום המתמיד בו נמצאים הדיפלומטים הישראלים המשרתים את מדינת ישראל ברחבי העולם.

1992
24 בינואר 1992 ישראל וסין מכוננות יחסים דיפלומטיים
ישראל וסין מכוננות יחסים דיפלומטיים

ב־9 בנובמבר, ימים ספורים לאחר תום ועידת מדריד, ביקר בחשאי שר הביטחון משה ארנס בסין. אירוע זה נחשב לביקור רם הדרג הגבוה ביותר של דמות ישראלית בסין עד אז. כחודש לאחר מכן, בדצמבר 1991, נמנעה סין בהצבעה בעצרת האו"ם לגבי החלטה 4686 אשר ביטלה את ההשוואה בין ציונות לגזענות. הימנעות זו של סין סימנה שינוי במדיניותה הפורמלית האנטי-ישראלית הקיצונית עד כה, אך נחשבה מאכזבת מבחינת ישראל. למרות זאת, זמן קצר לאחר ההצבעה באו"ם, ב-24 בינואר 1992, נערך טקס החתימה בדבר כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסין. בעקבות החתימה, הוחלפו שגרירים בין המדינות ובספטמבר של אותה השנה החלו טיסות אל על להגיע לבייג'ינג. עם כינון היחסים הדיפלומטיים התפתח הסחר בין המדינות בקצב מהיר של עשרות אחוזים בשנה. בנוסף לשגרירות בבייג'ינג ולקונסוליה בהונג קונג נפתחו נציגויות בשנגחאי, גואנגג'ואו וצ'נגדו.

1991
30 באוקטובר 1991 ועידת מדריד
ועידת מדריד

בעקבות התפרקות הגוש המזרחי ומלחמת המפרץ הראשונה, בה מצאו עצמן ישראל ומרבית ממדינות ערב בצד אחד, סברו נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה ג`יימס בייקר, כי בשלו התנאים לקדם את תהליך השלום במזה\"ת באמצעות ועידה בינלאומית – רעיון שנדחה עד אז על ידי ישראל. לאחר דיונים ארוכים, הסכימה ישראל להשתתף בוועידה, אך התנתה זאת בהגבלות על מבנה המשלחת הפלסטינית-ירדנית ובכך שהמו"מ העיקרי לא יתנהל בועידה עצמה אלא בדיונים נפרדים מול כל אחת מהמדינות. ייחודה של הועידה שכונסה במדריד היה בכך, שכמעט כל מדינות ערב השתתפו בה. בנוסף לנאומים של הנשיאים ג'ורג' בוש (האב) ומיכאיל גורבצ'וב, נאמו גם רה”מ יצחק שמיר ושרי החוץ של ירדן, לבנון, מצרים וסוריה. בעקבות ועידת מדריד נפתחו שיחות דו-צדדיות בין ישראל עם משלחת סורית, משלחת לבנונית ומשלחת ירדנית-פלשתינית, ושיחות רב-צדדיות עם מדינות ערב בהשתתפות מדינות נוספות.

1991
18 באוקטובר 1991 חידוש היחסים עם ברית המועצות (רוסיה)
חידוש היחסים עם בריה''מ (רוסיה)

בעקבות מלחמת ששת הימים ניתקה ברית המועצות את יחסיה הרשמיים עם ישראל, נתק שנמשך בכל תקופת המלחמה הקרה. בשנות ה-80' החלה היפתחות של בריה"מ והפשרה ביחסיה עם המערב. ב-1988 מינה רה"מ יצחק שמיר את הדיפלומט אריה לוין להוביל משלחת לבריה"מ, במטרה לחדש את הקשרים הדיפלומטים בין המדינות. שלטונות בריה"מ לא רצו תחילה להכיר במשלחת וזו נאלצה לעבוד בחסות שגרירות הולנד, אך בקיץ 1989 חזרה המשלחת אל הבניין הישן של שגרירות ישראל במוסקבה. ב-1991 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבריה"מ ולוין מונה לשגריר ישראל במוסקבה. בדצמבר אותה שנה הגיש אלכסנדר בובין את כתב האמנתו כשגריר בריה"מ בישראל לנשיא הרצוג. שבוע לאחר מכן, ב-25 בדצמבר 1991, חדלה בריה"מ להתקיים ובובין הפך לשגריר הראשון של רוסיה בישראל. חידוש היחסים איפשר את גל העלייה הגדול של יהודים מבריה"מ לשעבר והביא להעמקה הדרגתית של היחסים, שאחד משיאיו בביטול הוויזות בין המדינות בספטמבר 2009.

1991
24-25 במאי 1991 "מבצע שלמה"
"מבצע שלמה"

בשנות ה-80' היתה נתונה אתיופיה למשטר רודני ומלחמת אזרחים. ישראל פעלה בחשאי לסייע להצלת יהודי אתיופיה ("מבצע משה") אך ב-1985 פעילות זו נחשפה והופסקה. בהעדר יחסים דיפלומטיים בין המדינות, הפכה העלייה כמעט בלתי אפשרית.‏ חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה בספטמבר 1987 עוררו מחדש את התקווה להעלות את אלפי היהודים, שהחלו להתרכז בבירה אדיס אבבה. אורי לובראני, שכיהן כשגריר ישראל באתיופיה בסוף שנות ה-60', יצא בשליחות חשאית לאתיופיה והצליח לשכנע את שליטה, מנגיסטו, לאפשר יציאה הדרגתית של היהודים. ואולם ב-1991 הלכו והשתלטו כוחות המורדים נגד מנגיסטו ובישראל גבר החשש לגורל היהודים אם תבוצע הפיכה. כאשר הדרדר המצב, הוחלט לרכז את היהודים סמוך למתחם השגרירות ולהכין מבצע חילוץ. ב-24-25 במאי, במבצע בזק שנמשך פחות מ-36 שעות, הועלו לישראל כ-14,400 אלף מיהודי אתיופיה, לאחר שנתקבל אישור מאת ממשלת מנגיסטו, שכבר נמלט מן המדינה.

1986
17 בינואר 1986 ישראל וספרד מכוננות יחסים דיפלומטיים
ישראל וספרד מכוננות יחסים דיפלומטיים

ספרד, שבזמן הקמת מדינת ישראל היתה נתונה תחת משטרו הרודני של פרנקו, לא הכירה בישראל, בטענה שיש קנוניה בינלאומית של יהודים נגד ספרד. למרות זאת, ממשלת פרנקו סייעה להגירה יהודית ממרוקו בשנות השישים ובמלחמת ששת הימים אף הנפיקה רישיונות מעבר ליהודי מצרים שאולצו להגר מארצם. גם לאחר המעבר לדמוקרטיה בשנות ה-80', גישתה הפרו-ערבית של ספרד וחששה מפני החרם הערבי מנעו מממשלות ספרד לכונן יחסים רשמיים עם ישראל. עם זאת, פעילות דיפלומטית שקטה הביאה בהדרגה להתקרבות בין המדינות. באפריל 1985 שלח ראש ממשלת ספרד, פליפה גונסאלס, מכתב אישי למזכ"ל הליגה הערבית שבו הודיע לו על כוונתו לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ב -17 בינואר 1986 ושמואל הדס מונה לשגריר ישראל הראשון במדריד.

1982
3 ביוני 1982 ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב
ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב

שלמה ארגוב היה דיפלומט בכיר במשרד החוץ שכיהן מאז 1979 כשגריר ישראל בבריטניה. ב-3 ביוני 1982 סמוך לחצות, בצאתו מבית מלון בלונדון לאחר פגישה דיפלומטית, ארבה לו חוליית מחבלים מארגון הטרור של אַבּוּ נִידַאל. המתנקשים הפלסטינים ירו בו מטווח קצר, כשהיה בדרך למכוניתו, וגרמו לו לפציעה קשה מאוד. ההתנקשות הייתה אחת העילות למבצע שלום הגליל, שנפתח כעבור שלושה ימים.
ארגוב היה ידוע בשל כישוריו כדיפלומט, מתווך ולוחם ללא פשרות על זכויותיה של ישראל לביטחון ושלום והיה אחד משגריריה המועילים ביותר של מדינת ישראל. הוא נפטר בירושלים ב-2003, לאחר תקופה של 21 שנים בהן חי משותק מן הצוואר ומטה, קרבן לטרור ממנו הזהיר והתריע בתכיפות כה רבה בנאומיו.

1979
26 במרץ 1979 הסכם השלום ישראל-מצרים
הסכם השלום ישראל-מצרים

ב-26 במרס 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת על הסכם שלום בין שתי המדינות. המעמד החגיגי ההיסטורי על מדשאות הבית הלבן מול קהל אחוז התרגשות ובשידור ישיר למיליוני צופים משתאים ברחבי העולם לא רמז במאום על הדרמה הגדולה שהתחוללה בחודשים שקדמו לו. בחודשים אלו ניהלו המעורבים בתהליך מו"מ רצוף מהמורות ומכשולים בעניינים רוויי מחלוקות כגון פינוי היישובים ובסיסי חיל האוויר הישראליים מסיני, אוטונומיה לפלסטינים ושאלת גורלם של שטחי יהודה ושומרון ועזה, הקפאת ההתנחלויות במהלך המו"מ, שאלת עתידה של ירושלים ועוד. לא אחת נדמה שהתהליך עומד לקרוס ועמו כל תקוות השלום. כל זה הביא את הנשיא קרטר לשחרר אנחת רווחה עמוקה בסופו המוצלח של התהליך ולומר: "מה שהשגנו עד כה איננו פחות מנס.... יד אלוהים הייתה במה שהושג עד כה".

1978
17 בספטמבר 1978 הסכמי קמפ דייוויד
הסכמי קמפ דייוויד

לאחר ביקורו הדרמטי של סאדאת בירושלים החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל למצרים. אולם בחלוף הזמן נקלעו השיחות לקשיים וארה"ב החלה להיות מעורבת יותר ויותר. כאשר השיחות נקלעו למבוי סתום, הזמין נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, את רה"מ בגין ואת סאדאת לוועידת פסגה ב"קמפ דייוויד", מעון הקיץ של הנשיא במרילנד, שהחלה ב-4 בספטמבר. עם חברי משלחת ישראל נמנו גם שר החוץ, משה דיין, שר הביטחון, עזר ויצמן, היועץ המשפטי לשעבר אהרן ברק, השגריר דיניץ, האלוף טמיר ושורה של יועצים ועוזרים. לאחר יותר מעשרה ימי שיחות נערך טקס חגיגי בבית הלבן, בו חתמו בגין וסאדאת על שני הסכמי מסגרת לשלום, בנוכחות הנשיא קרטר. ההסכמים קבעו שהחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 הן הבסיס החוקי לשלום. ההסכם הראשון עסק בהחלת תכנית אוטונומיה בגדה המערבית (יו”ש) ורצועת עזה לקראת הסדר קבע והשני עסק בפרמטרים להסכם שלום בין ישראל למצרים.

1977
20 בנובמבר 1977 נשיא מצרים סאדאת נואם בכנסת
נשיא מצרים סאדאת נואם בכנסת
ב-9 בנובמבר 1977 נשא נשיא מצרים, אנואר סאדאת, נאום במועצת העם המצרי על מאמציו לקדם את השלום, וחתם את דבריו בקטע שלא תוכנן מראש: "אני נכון לנסוע לקצה עולם אם יש בכך למנוע פציעה, אפילו לא הריגה, של אחד מבניי החיילים. ישראל תופתע בוודאי לשמוע אותי אומר כעת: אני נכון ללכת אליהם, לביתם, לכנסת עצמה, ולהתווכח אתם". כשנשאל רה"מ בגין לתגובתו, אמר: "אם אין זו מליצה, והנשיא סאדאת אכן מוכן לבוא לירושלים לכנסת – אנו מברכים על נכונות זו". ישראל העבירה הזמנה רשמית לנשיא סאדאת באמצעות האמריקאים וב-19 בנובמבר, זמן קצר אחרי יציאת השבת, נחת סאדאת בישראל והתקבל בהתלהבות עצומה של הציבור. כל צמרת המדינה באה לשדה התעופה לקבל את פניו. כ-3,000 עיתונאים ואנשי טלוויזיה הגיעו ארצה לסקר את הביקור והטקס שודר בשידור חי בארצות הברית. למחרת נערכה הישיבה החגיגית של הכנסת, בה נאם סאדאת בערבית. למרות שהנאום עצמו היה קשה ובלתי מתפשר, ביקורו המפתיע של הנשיא המצרי ונאומו בכנסת היו פריצת דרך חשובה בדרך לחתימת הסכם השלום.
1977
18 בספטמבר 1977 דיין נפגש עם תוהאמי במרוקו
דיין נפגש עם תוהאמי במרוקו

ב-20 ביוני 1977 הקריא רה"מ מנחם בגין את קווי היסוד של ממשלתו החדשה וקרא לכל מנהיגי מדינות ערב להיפגש עמו כדי לדון על שלום. שר החוץ, משה דיין, העריך, כי הסיכוי הטוב ביותר להתקדמות הוא עם מצרים, שכבר חתמה על הסכם הביניים. בסוף אוגוסט ביקר בגין ברומניה – המדינה הקומוניסטית היחידה שקיימה יחסים דיפלומטיים עם ישראל – ושמע כי נשיא מצרים, סאדאת, הסכים לערוך פגישה ישירה בין נציגי ישראל ומצרים. ישראל החליטה לנצל את הקשר רב השנים מלך מרוקו חסן השני, שקרא למדינות ערב להכיר בישראל. ב-4 בספטמבר נסע דיין למרוקו בתחפושת, כשהוא חובש פאה נכרית, עטור שפם ולעיניו משקפי שמש כהים, וביקש מהמלך לארגן פגישה עם המצרים. כעבור כמה ימים הגיעה תשובה חיובית וב-18 בחודש טס דיין, שוב בתחפושת, למרוקו, כדי להיפגש עם סגן ראש ממשלת מצרים, ד"ר חסן תוהאמי, איש אמונו של סאדאת. מגעים ראשונים אלה הבשילו כעבור שבועות אחדים להודעת סאדאת על נכונותו לבוא לישראל ולהיפגש עם מנהיגיה. 

1975
10 בנובמבר 1975 עצרת האו"ם: "ציונות היא גזענות"
עצרת האו"ם: "ציונות היא גזענות"

ב-10 בנובמבר 1975 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 3379, הקובעת כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". ההחלטה הייתה חלק מסדרת פעולות דיפלומטיות אנטי-ישראליות מצד בריה"מ ומדינות ערב, שכללו ניסיון כושל לסלק את ישראל מהאו"ם, שיתוף אש"ף במגעים עם האו"ם והקמת ועדה לשמירת זכויות העם הפלסטיני. בנאום התגובה שלו להחלטה, קם שגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, וקרע לגזרים את נוסח ההחלטה. ראש הממשלה, יצחק רבין, תיאר את ההחלטה היתה כ"התנקשות בזכות קיומה של מדינת ישראל" ואילו שמן של "שדרות האו"ם" בתל אביב, ירושלים וחיפה הוחלף ל"שדרות הציונות". במשך שנים פעלו ישראל ובעלות בריתה לביטול ההחלטה, אך רק לאחר תום המלחמה הקרה, ב-16 בדצמבר 1991, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה מנוגדת (מס' 4686) שבה הודיעה כי היא חוזרת בה מן ההשוואה ולמעשה מבטלת את ההחלטה הקודמת.

1975
4 בספטמבר 1975 הסכם הביניים ישראל-מצרים
הסכם הביניים ישראל-מצרים

בעקבות מלחמת יום הכיפורים החלו מגעים בין ישראל ומצרים בתיווכו הפעיל והנמרץ של מזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, שהובילו לסדרת הסכמים חשובים. ההסכם הראשון – הסכם הפסקת האש – נחתם בנובמבר 1973בעקבות "שיחות הקצינים" בקילומטר ה-101, על כביש קהיר-סואץ. ההסכם השני היה הסכם הפרדת הכוחות, שנחתם בינואר 1974, ובו חזרו שתי המדינות על מחויבותן לקיים את הפסקת אש ולהימנע מפעולות צבאיות. יום חתימת ההסכם "היה למעשה היום הראשון שבו שקטה האש בחזית הדרום לחלוטין" (משה דיין). ההסכם השלישי – והחשוב מכולם בשלב זה – היה הסכם הביניים, שנחתם לאחר מו"מ ממושך ו"דילוגים" רבים של קיסינג'ר בין ירושלים לקהיר. בהסכם התחייבו הצדדים להימנע מאיומים ומשימוש בכוח או במצור צבאי, תוך שמירה קפדנית על הפסקת האש. הצדדים אף הצהירו, כי "הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון לא ייפתר בכוח צבאי אלא בדרכי שלום".

1974
אפריל 1974 הקמת "המרכז למחקר מדיני"
הקמת "המרכז למחקר מדיני"

כחודש לאחר תום מלחמת יום הכיפורים הוחלט על הקמת ועדת חקירה, שתחקור את הכשלים סביב פרוץ המלחמה. ב-1 באפריל 1974 הגישה הוועדה, בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, דו"ח ביניים, בו קבעה כי בידי אגף המודיעין (אמ"ן) של צה"ל היו ידיעות מתריעות רבות אודות המלחמה הקרבה, אולם הוא העריך אותן לא נכון עקב שימוש כושל במה שנקרא "הקונספציה". הוועדה המליצה על שורת צעדים כדי להבטיח פלורליזם בהערכות מודיעין ולמנוע הסתמכות על הערכה של גוף יחיד. בין היתר המליצה על שינויים יסודיים במבנה ובכוח האדם של מחלקת החקר במשרד החוץ, כך שתהיה מסוגלת להכין הערכת מודיעין מדיני-אסטרטגי בלתי תלויה, באופן שייצור איזון בינן לבין הערכות אמ"ן. בעקבות המלצות הוועדה, הוחלט על הקמתו של "המרכז למחקר מדיני" (ממ"ד) כגוף מחקרי עצמאי במשרד החוץ.

1973
21 בדצמבר 1973 ועידת ג'נבה לשלום
ועידת ג'נבה לשלום

הוועידה הבינ"ל לשלום על המזרח התיכון" כונסה בג'נבה ביוזמת ארה”ב ובריה”מ ובחסות האו”ם חודשיים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, על בסיס החלטת מועצת הביטחון 338. מצרים וירדן הסכימו להשתתף בוועידה, בתנאי שמדינות נוספות תהיינה נוכחות ושלא יהיה עליהן לנהל מו”מ ישיר עם ישראל. סוריה סירבה להשתתף. לאחר מושב הפתיחה, התכנסו קבוצות עבודה צבאיות ישראליות ומצריות כדי להמשיך את המשא ומתן להשגת הסכם הפרדת כוחות, שהתקיים קודם לכן בקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר. לישיבת הפתיחה של הועידה לא היה המשך ישיר, אם כי ניתן לראות את מסע הדילוגים של קיסינג'ר בין ירושלים, קהיר ודמשק כהמשך עקיף.

1973
22 באוקטובר 1973 החלטה 338 של מועצת הביטחון
החלטה 338 של מועצת הביטחון
מלחמת יום הכיפורים נתפסה על ידי ארה"ב כהזדמנות לנצל עימות מלחמתי כדי לפתח יוזמה דיפלומטית בין ישראל לערבים. המטרה היתה להבטיח ניצחון ישראלי, אך למנוע תבוסה משפילה של מצרים. מטרה שניה היתה לדחוק את רגלי הסובייטים מן המזרח התיכון מבלי לשבור את הדטנט עם בריה"מ. בהתאם, החליטה ארה"ב על שיגור רכבת אוירית של נשק ותחמושת לישראל כדי להבטיח את נצחונה, אך מרגע שהתהפכו היוצרות ולישראל היה יתרון ברור בשדה הקרב, הופעל לחץ כבד על ישראל להפסקת אש. ב-21 באוקטובר הוזמן מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, למוסקבה, שם סיכם עם מקבילו הסובייטי, אנדרי גרומיקו, על הפסקת אש מיידית. הסיכום תורגם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 338, שקראה בנוסף לביצוע החלטת מועצת הביטחון 242 ול”פתיחת מו”מ בין הצדדים הנוגעים בדבר, בחסות נאותה, שמטרתו לכונן שלום צודק ובר קיימא במזה”ת”.למרות זאת נמשכה המערכה יומיים נוספים, עד להשלמת הכיתור של צה"ל על הארמיה המצרית השלישית.
1973
7-11 ביוני 1973 קנצלר גרמניה מבקר בישראל
קנצלר גרמניה מבקר בישראל

בראשית 1973 החלו מגעים בין ישראל לגרמניה בעניין מימוש הבטחתו של הקנצלר וילי ברנדט לבקר בישראל. בלשכת הקנצלר הגרמני חששו, שהלכי הרוח בעקבות רצח הספורטאים במינכן יתווספו על משקעי העבר ויעוררו בישראל הפגנות גדולות נגד ברנדט, אף שנודע כאיש מחתרת אנטי-נאצית בעברו. הגרמנים השתכנעו לקיים את הביקור לאחר שקיבלו מסרי הרגעה משגריר ישראל בגרמניה, אלישיב בן-חורין, ומגורמים נוספים בישראל. ב-7 ביוני 1973 נחת מטוסו של ברנדט בישראל וראש הממשלה קיבלה את פניו בטקס רשמי. היה זה ביקור היסטורי, ביקור ראשון של קנצלר גרמני מכהן בישראל, וזיכרונות העבר הפכו אותו לטעון ורגיש במיוחד. על פי סיכום הביקור, שהוכן במשרד החוץ, הביקור התנהל באווירה חיובית וידידותית והיה בעל משמעות היסטורית מיוחדת, אך הישגיו בתחום הבילטרלי היו צנועים למדי. בתחום המדיני נמסר, שרק הייתה חזרה על העמדות המסורתיות ועל חוסר כוונתו של ברנדט לשמש מתווך בין ישראל לערבים. 

1970
24 ביולי 1970 תכנית רוג'רס - סיום מלחמת ההתשה
תכנית רוג'רס - סיום מלחמת ההתשה

בתחילת מרץ 1969 הודיע נשיא מצרים, גמאל עבד א-נאצר, כי הוא מפר את הסכם הפסקת האש עם ישראל. ונתן בכך את האות לפתיחת מלחמת ההתשה. במהלך המלחמה איבדה ישראל בגזרה המצרית למעלה מ-300 חיילים ואילו בצד המצרי עמד מניין ההרוגים על כ-10,000. כדי לתקף מחדש את הפסקת האש, נוסדו מספר ערוצים דיפלומטיים שהתנקזו לשתי תכניות מרכזיות - אחת בחסות האו"ם והשניה של ארה"ב. ב-9 בדצמבר 1969 הציע מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, תוכנית, לפיה תיסוג ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים ויובטח חופש השיט לכלי שיט ישראלים בתעלת סואץ. ההצעה נדחתה הן על ידי מצרים והן על ידי ישראל, שלא מצאה בה ערובות מספקות לביטחונה. ביוני 1970 הגיש רוג'רס לצדדים תכנית שנייה. ממשלת ישראל הסכימה לקבל את היוזמה בעיקר בעקבות התערבותו הישירה של נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, שריכך את היוזמה המקורית בכל הקשור לסעיפי חובת הנסיגה הישראלית ללא תנאי, וב-7 באוגוסט נכנסה לתוקף שביתת הנשק שסיימה את המלחמה.

1967
22 בנובמבר 1967 מועצת הביטחון מאמצת את החלטה 242
מועצת הביטחון מאמצת את החלטה 242

לאחר סיום מלחמת ששת הימים דרשו מדינות ערב לכנס בדחיפות את מועצת הביטחון של האו"ם, בתקווה שיצליחו לאלץ את ישראל לסגת מהשטחים שכבשה. לאחר דיונים ארוכים, אימצה המועצה את החלטה 242, שהתבססה על הצעה בריטית בתמיכת ארה"ב. הסעיפים העיקריים בהחלטה קראו ל”נסיגה של כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנכבשו” במלחמת ששת הימים, ול”שימת קץ לכל טענות לוחמה או מצבי לוחמה וכיבוד ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של כל מדינה באזור וזכותה לחיות בשלום, בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, חופשית מאיומים או ממעשים של שימוש בכוח”. כן דובר בהחלטה על הצורך לערוב לחופש השיט באזור ולהשיג "יישוב צודק של בעיית הפליטים". ההחלטה התקבלה כמעט מיד ע”י מצרים וירדן, ואילו ישראל קבלה אותה בדצמבר 1967. סוריה קבלה את ההחלטה רק לאחר עלייתו לשלטון של הנשיא אסד. הפלשתינאים הסתייגו מההחלטה במשך שנים, מכיוון שהתייחסה אליהם רק כפליטים.

1967
15 במאי – 5 ביוני 1967 הפעילות המדינית ב"תקופת ההמתנה"
הפעילות המדינית ב"תקופת ההמתנה"

פעולות התוקפנות של מצרים החל מ-14 במאי 1967, שכללו את פינוי כוח האו"ם והזרמת כוחות מאסיבית לחצי האי סיני, עוררו דאגה עמוקה בישראל. ראש הממשלה, לוי אשכול, היה נחוש לעשות ככל יכולתו כדי למצוא פתרון דיפלומטי שיפיג את המתח ויחזיר את המצב לקדמותו. עיקר הנטל נפל על שר החוץ, אבא אבן, ועל הסגל הדיפלומטי הישראלי. במשך כשלושה שבועות ניסתה ישראל למצות את כל האפשרויות לתיווך בינלאומי שיסיים את המשבר. יעד מרכזי היה להשיג התחייבות של ארה"ב לפתוח מחדש את הנתיב הימי לאילת, אך ההסתבכות האמריקאים בויטנאם וחולשתו הפוליטית של הנשיא ג'ונסון הגבילה את יכולתה לנקוט פעולה משמעותית. כך, עם פתיחת ישיבת הממשלה הגורלית ב-4 ביוני לא נמצאה תשובה חד-משמעית לשאלה, האם ארה"ב תגנה מכת מנע ישראלית או תצדיק אותה. בלית ברירה, הצביעה הממשלה פה אחד בעד פעולה צבאית אשר "תמנע את ההתקפה העומדת להיערך עליה". ישראל החליטה לפעול לבדה, אך בזכות הפעילות הדיפלומטית יכלה להצדיק את החלטתה בכך, שעשתה כל מאמץ כדי למנוע את המלחמה.

1965
7 ביולי 1965 נפטר משה שרת
נפטר משה שרת

משה שרת (שרתוק) נולד ברוסיה ב-1894, עלה לארץ-ישראל ב-1906 והיה ממנהיגי היישוב בארץ-ישראל לפני קום המדינה. ב-1933, אחרי רצח חיים ארלוזורוב, נתמנה שרת לתפקיד ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והיה לדובר הציוני העיקרי במגעים עם הבריטים והערבים, שנועדו למצוא פתרון מוסכם לבעיית ארץ-ישראל. שרת היה אחד מהחותמים על מגילת העצמאות והיה שר החוץ הראשון (1956-1948) וראש הממשלה השני (1955-1954) של מדינת ישראל. בין היתר, עמד בראש המשלחת הישראלית לשיחות הפסקת האש בעקבות מלחמת העצמאות, הקים את שירות החוץ הישראלי, הצליח לכונן קשרים דיפלומטיים עם עשרות מדינות והוביל את ישראל לחברות באו"ם. כן הביא לחתימה על הסכם השילומים עם גרמניה ב- 1952.

1964
יוני 1964 ביקור רה"מ אשכול בארה"ב
ביקור רה"מ אשכול בארה"ב

בשנות החמישים של המאה ה-20' העדיפה ארה"ב, משיקולים אסטרטגיים, לשמור על ריחוק מסוים ביחסיה עם מדינת ישראל, בין היתר כדי שלא לפגוע ביחסיה עם העולם הערבי. בראשית שנות ה-60' החל מפנה מסוים במדיניות זו, אך היחסים עדיין התאפיינו במתיחות רבה, בין היתר בשל חששו של הממשל האמריקאי מהשלכות בנייתו של הכור הגרעיני בדימונה. הזמנת לוי אשכול לביקור רשמי ראשון של ראש ממשלה ישראלי בארה"ב מסמנת לפיכך נקודת מפנה משמעותית ביחסי המדינות. אשכול, בסיוע צוות הדיפלומטים הישראלים בוושינגטון, ניצל את הביקור כדי לקשור קשרי עבודה חמים ותקינים עם נשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון. בסדרת המפגשים בין שני האישים נרקם קשר מיוחד, שנתן את אותותיו ביחסי המדינות בשנים הבאות. ב-1965 נחתם מזכר הבנות עם ארצות הברית שבו התחייבה לעצמאות ולשלמות ישראל. הסיוע הביטחוני הודק בהדרגה ובצדו שיתוף פעולה מהותי להקמת מפעל להתפלת מי-ים וסיוע במוסדות האו"ם.

1957
1957 נוסד המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי
נוסד המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי

ב-1957 הוקם במחלקת אסיה ואפריקה במשרד החוץ מדור לסיוע בינלאומי. ישראל שאפה לרתום את ניסיונה כמדינה שזה אך הוקמה ולחבור באמצעותו אל מדינות אפריקה ואסיה, שהחלו להשתחרר באותה תקופה מהקולוניאליזם, כדי למנוע את בידודה בזירה הבינלאומית.‏ בן-גוריון ראה בפעילות הסיוע "מנוף להידוק היחסים המקובלים בין מדינות" ואמצעי "לצקת בהם תוכן מעשי ומדיני שיוסיף ממד חדש ליחסים הרשמיים". ביקורה ההיסטורי של שרת החוץ גולדה מאיר באפריקה ב-1958, העניק תנופה משמעותית לפעילות זו. עם שובה השיגה גולדה מאיר את אישור הממשלה לתכנית "סיוע לפיתוח", שכללה עזרה במלחמה בעוני ובביטויים שונים של נחשלות ומחסור. ברבות הימים הפכה היחידה למרכז לשיתוף פעולה בינלאומי – מש''ב, שפעילותו מתפרסת ברחבי תבל, וישראל רכשה שם עולמי כאחת המדינות המובילות, ביחס לגודלה, בשיגור מומחים טכניים לעולם המתפתח.

1955
29 במאי 1955 ביקור אוּ נוּ בישראל
ביקור אוּ נוּ בישראל
ביקורו הרשמי של ראש ממשלת בורמה, אוּ נוּ, היה הביקור הראשון של מנהיג מדינה זרה במדינת ישראל הצעירה. האורח הגיע ב–29 במאי 1955 ושהה בה במשך שבוע ימים. או נו לא נכנע ללחץ מדינות ערב שניסו להניאו מהביקור, ואף ביטל בשל כך ביקור בקהיר. לאור זאת ולאור יחסו החם כלפי ישראל, בפרט נוכח אווירת הבדידות המדינית ששררה בישראל לאחר החלטות ועידת באנדונג, התקבל או נו בישראל בהתלהבות. נתן אלתרמן כתב לכבוד הביקור טור בשם "מר נו" ובו השורות שביטאו את הלך-הרוח: "עוד אנחנו עומדים פה בקצה היבשת/ נצורים ומנודים וגדופים מלאום/ איש אמיץ הוא שקם ולא חת מגשת/ וחייך ואמר בעברית: שלום."
1953
20 ביולי 1953 חידוש היחסים בין בריה"מ וישראל
חידוש היחסים בין בריה"מ וישראל
ב-28 במאי 1953 זומנו נציגי ישראל בסופיה אל השגריר הסובייטי בבולגריה, שם הוצגו להם תנאי ממשלת בריה"מ לחידוש היחסים: תפיסת האשמים בפיצוץ הצירות בתל אביב והבטחה שממשלת ישראל לא תשתתף בהסכמים המכוונים נגד בריה"מ. לאחר פגישות ודיונים נוספים הגיעו הצדדים לכלל הסכמה וב-20 ביולי 1953 פורסמו הודעות, בו זמנית בירושלים ובמוסקבה, על חידוש היחסים הדיפלומטיים באמצעות חילופי אגרות רשמיות בין שרי החוץ של בריה"מ וישראל. האיגרת הישראלית ציינה את השיפור שחל ביחסים הבינלאומיים והדגישה, כי שלטונות ישראל ממשיכים בחקירה לגילוי מבצעי הפשע בצירות הרוסית. ישראל גם נענתה לדרישה הסובייטית והצהירה, כי לא תהיה צד בשום ברית או הסכם שיכוון נגד בריה"מ. כעבור שבועיים הוכרז על מינויו של אלכסנדר אברמוב כשגריר ברית המועצות בישראל.
1953
1 ביוני 1953 קונסוליה כללית של ישראל בבומביי
קונסוליה כללית של ישראל בבומביי

עם הקמת מדינת ישראל במאי 1948 סירבה הודו בכל תוקף להכיר בה. רק כעבור שנתיים של לחץ דיפלומטי כבד הסכימה ממשלת הודו להכיר בישראל, אך סירובה להחליף שגרירים נותר בעינו. ב-1951 הסכימה הודו למינויו של פ. ו. פולאק, תושב הודו ממוצא יהודי, לקונסול כבוד של ישראל בבומביי (כיום מומבאי) ושנתיים מאוחר יותר אישרה פתיחת קונסוליה ישראלית בעיר. איש משרד החוץ, גבריאל דורון מונה לעמוד בראש הקונסוליה והיה לדיפלומט הישראלי הראשון המוצב בהודו. על אף התפתחויות חיוביות אלו, נותר יחסה של הודו כלפי ישראל קריר ואף עוין עד לשנות התשעים, בשל ידידותה כלפי ארצות ערב ורצונה להיחשב כאחת ממנהיגות "העולם השלישי".
ב-22 בינואר 1992 הוזמן קונסול ישראל במומבאי, גיורא בכר, לפגישה עם מנכ""ל משרד החוץ ההודי, ובה הובהר לו, כי ארצו מתכוונת לכונן בקרוב יחסים מלאים עם מדינת ישראל. שבוע מאוחר יותר הודיעה הודו על כינון יחסים דיפלומטים מלאים עם ישראל, ימים אחדים לאחר כינון היחסים בין ישראל לסין.

1953
11 בפברואר 1953 בריה"מ מנתקת יחסים עם ישראל (1)
בריה"מ מנתקת יחסים עם ישראל (1)
ב-1952 הקימו מספר יוצאי לח"י קבוצת מחתרת שנודעה לימים בתור "מחתרת צריפין", במטרה להתנקם בשלטונות בריה"מ וצ'כוסלובקיה על רדיפת היהודים. ב-9 בפברואר 1953 הניחו חברי הקבוצה בחצר הצירות הסובייטית בתל אביב פצצה במשקל 15 ק"ג, שכתוצאה מהתפוצצותה נפגע הבניין קשות ושלושה עובדים נפצעו. ב-11 בפברואר הזעיק שר החוץ הסובייטי את ציר ישראל במוסקבה, שמואל אלישיב, ומסר לידיו אגרת המודיעה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, תוך דחיית ההתנצלות הרשמית של ישראל. ההחלטה התקבלה בישראל בתדהמה, אך תקופת הניתוק לא ארכה זמן רב: ב-5 במרץ 1953 מת מנהיג בריה"מ יוסף סטאלין והחל בהדרגה עידן חדש בבריה"מ. בין היתר התבטא הדבר בהודעה על זיכוי הרופאים שהואשמו בקשר נגד השלטון. באפריל העלה בן ציון רזין, המזכיר הראשון של ישראל בסופיה, את שאלת חידוש היחסים בשיחה עם שגריר פולין במקום, והחל תהליך מו"מ לחידוש היחסים, שנמשך יותר מחודשיים.
1952
10 בספטמבר 1952 הסכם השילומים עם גרמניה
הסכם השילומים עם גרמניה
המצב הכלכלי הקשה במדינת ישראל בשנים שלאחר הקמתה והמחסור החמור במטבע זר, עודדו את ממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן ישיר עם ממשלת גרמניה המערבית על תשלום פיצויים. קנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר, הסכים לפצות את העם היהודי ולהכריז, שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי. בינואר 1952 נפתח בכנסת דיון בנושא, שעורר משבר קשה ופילוג עמוק בדעת הקהל הישראלית. בתום הדיון הסוער התקבלה החלטה, ברוב של 61 חברי כנסת מול 50 מתנגדים, לייפות את כוחה של הממשלה לנהל מו"מ. המשא ומתן החל במרץ 1952 ונמשך ששה חודשים. שר החוץ משה שרת החליט לחתום על ההסכם בעצמו, למרות חששו של היועץ המשפטי של משרד החוץ, שבתאי רוזן, כי הדבר יפגע במעמדו. הסכם השילומים נחתם לבסוף ב- 10 בספטמבר 1952 ואושרר במרס 1953 בבונדסטאג. השילומים הביאו לידי הקלה רבה במצבה הכלכלי של מדינת ישראל ועזרו רבות בפיתוח התעשייה, הצי המסחרי, מערכת התחבורה ותשתית האנרגיה והמים.
1949
16 בספטמבר 1949 ישראל מצטרפת לאונסק"ו
ישראל מצטרפת לאונסק"ו
ישראל הצטרפה לאונסק"ו (ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות) בשנת 1949. היא הוצאה ממנו בשנת 1974 בעקבות חפירות ארכאולוגיות שביצעה בשטחי הר הבית, אך בשנת 1979 הצטרפה שוב, לאחר איום של ארצות הברית לחדול מהעברת הכספים למימון פעילות הארגון. מטרתו של אונסק"ו היא ליצור תנאים לדיאלוג בין תרבויות, תוך כיבוד הערכים המשותפים והשונות התרבותית של כל העמים. הארגון הוא אחד מ-19 סוכנויות של האו“ם והוא פועל באמצעות מערכת ייחודית של ועדים לאומיים בכל המדינות החברות בו. בשנת 1999 חתמה ישראל על האמנה למורשת עולמית של אונסק"ו. עד כה הוכרזו כאתרי מורשת עולמית: העיר העתיקה של עכו, מצדה, העיר הלבנה תל אביב, התלים המקראיים ודרך הבשמים/ערי המדבר בנגב, והאתרים המקודשים לבהאים בחיפה ובגליל המערבי.
1949
11 במאי 1949 ישראל מתקבלת כחברה באו"ם
ישראל מתקבלת כחברה באו"ם
ב-29 בנובמבר 1948, במלאת שנה להחלטת החלוקה ההיסטורית, הגישה ישראל בקשה להתקבל לאו"ם. בדיון שהתקיים בדצמבר 1948, נדחתה הבקשה, לאחר שרק חמש מחברות מועצת הביטחון תמכו בה. בקשת ישראל נדונה שוב במועצת הביטחון בתחילת מרץ 1949 וזכתה ברוב הדרוש. קבלת ישראל לאו"ם אושרה על-ידי העצרת הכללית ב-11 במאי 1949, בתמיכתן של 37 מדינות נגד 12. למחרת נערך טקס חגיגי שבו הונף דגל ישראל לפני בניין האו"ם. הטקס ההיסטורי במעמד שר החוץ, משה שרת, נציג ישראל באו"ם, אבא אבן, ושאר חברי המשלחת הישראלית, סימל צעד נוסף בקבלת ישראל כעובדה מוגמרת וכחלק בלתי נפרד ממשפחת העמים.
1949
3 באפריל 1949 הסכם שביתת הנשק עם ירדן
הסכם שביתת הנשק עם ירדן
השיחות הרשמיות בין ישראל לירדן החלו ברודוס ב-4 במרץ 1949, והיו מורכבות וקשות בגלל הגבול הארוך והמפותל המשותף לשתי המדינות. בראש המשלחת הישראלית עמד ראובן שילוח והשתתפו בה סא"ל משה דיין, סא"ל דן לנר, היועץ המשפטי שבתאי רוזן, ובהמשך גם יעקב שמעוני. שני קצינים, יהושפט הרכבי ושאול רמתי, צורפו למשלחת, אך לא נמנו עם חבריה הרשמיים. ההסכם קבע את "הקו הירוק" שהפריד בין ישראל לשטחים בגדה המערבית שנשארו בשליטת ירדן. ישראל הצליחה להבטיח את שליטתה על כל מרחב הנגב בואכה אילת ולהבטיח לעצמה קו משופר בשרון, בלי להסתבך בפעולות צבאיות. ועדה מיוחדת אמורה הייתה לפתור בעיות שונות הקשורות בירושלים, לרבות הגישה של יהודים לכותל ומעבר לבנייני האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה על הר-הצופים, אך הוועדה מעולם לא הוקמה.
1949
24 בפברואר 1949 הסכם שביתת הנשק עם מצרים
הסכם שביתת הנשק עם מצרים
הסכמי שביתת הנשק ("הסכמי רודוס") הביאו לסיומה הרשמי של מלחמת העצמאות והשפיעו באופן מכריע על מצבה המדיני והביטחוני של ישראל. בינואר 1949 נאלצה מצרים לפתוח במו"מ על שביתת נשק, בשל כיתורו של הכוח המצרי ברצועת עזה והמצור על חטיבה מצרית בכיס פלוג'ה. הדיונים נערכו באי היווני רודוס בתיווך האו"ם. בראש משלחת ישראל עמד מנכ"ל משרד החוץ, ולטר איתן, כשלצדו המומחים לענייני ערבים ראובן שילוח ואליהו ששון, והיועץ המשפטי שבתאי רוזן. בראש הצוות הצבאי עמד האלוף יגאל ידין, עם קציני המודיעין אריה סימון ויהושפט הרכבי. תחילת השיחות היתה קשה. ישראל דרשה שהמצרים יתפנו מכל חלקי ארץ ישראל המנדטורית, בעוד המצרים דרשו את פינוי צה"ל מהנגב ומינוי מושל מצרי בעזה ובבאר שבע. בעקבות לחץ המעצמות נחתם לבסוף הסכם שביתת הנשק, בו נקבע כי כל הנגב יישאר בתחום מדינת ישראל, רצועת עזה תישאר שטח כיבוש מצרי וקו הגבול יעבור מאילת לרפיח.
1948
26 בספטמבר 1948 הנציגות הדיפלומטית הראשונה של ישראל
הנציגות הדיפלומטית הראשונה של ישראל
מדינת ישראל הוקמה במאי 1948 והציר הראשון מטעמה הגיע לוורשה בספטמבר אותה השנה. ישראל ראתה חשיבות בקשר איכותי עם פולין כדי לאפשר את עליית שארית הפליטה, ואף ביקשה את תיווך הפולנים בתקופת הידרדרות היחסים עם ברית המועצות. הנציגויות הראשונות של ישראל הוגדרו "צירות" (נציגות שבראשה עומד ציר ולא שגריר) מטעמי צניעות. עם השנים, ככל שהתפתחה המדינה וגדלה, נוספו עוד ועוד נציגויות שבראשן הועמדו שגרירים. כיום לישראל 106 נציגויות דיפלומטיות ברחבי העולם, מהן כתשעים שגרירויות, והשאר קונסוליות ומשרדי אינטרסים.
1948
1948 הקמת משרד החוץ
הקמת משרד החוץ

בטרם קום המדינה, הפעילות בנושאי חוץ רוכזה במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בראשה עמד משה שרת, לימים שר החוץ הראשון. ההחלטה על הקמת משרד החוץ נפלה בקיץ 1946 בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית. מלאכת ההקמה הוטלה על ד"ר ולטר איתן, דובר הסוכנות והמנכ"ל העתידי של המשרד, שהסתמך על המלצות מסמך שהכינו חניכי "המוסד להשתלמות" ("בית הספר לדיפלומטים"). אף על פי שלא התקיים דיון על המסמך בסוכנות ולא התקבלה החלטה עליו, הוקם משרד החוץ עם הכרזת המדינה על פי התוכנית. עוד טרם הקמת המדינה, בראשית פברואר 1948, החליטה "ועדת המצב" של היישוב היהודי שמשרדי הממשלה העתידית ישוכנו באופן ארעי בשטח המושבה שׂרונה לשעבר, שנקראה מאז “הקריה". בשל הרגישות המדינית, היה משרד החוץ אחרון משרדי הממשלה שעבר מהקריה לירושלים, ביולי 1953 (מלבד משרד הבטחון, שנותר שם עד היום).

1948
14 במאי 1948 ארצות הברית מכירה בישראל
ארצות הברית מכירה בישראל
הנהגת המדינה שבדרך ביקשה לזכות בהכרה רשמית של ארצות הברית מיד עם הכרזת עצמאותה וייחסה לכך חשיבות עצומה. ב-13 במאי פנה חיים ויצמן, הנשיא לשעבר של ההסתדרות הציונית העולמית, במכתב אישי אל נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, שעמו קיים קשרים אישיים קרובים, וביקש ממנו שיכיר במדינה החדשה. רבים מבכירי הממשל האמריקאי התנגדו להכרה, אך הנשיא טרומן החליט, בניגוד לדעתם, להיענות לבקשה. בוושינגטון לא נמצא באותה העת אף לא נציג רשמי אחד של מנהלת העם, ונציג הסוכנות היהודית בארה"ב, אליהו אפשטיין (אילת), מינה עצמו לפעול בשמה ושלח לטרומן בקשה רשמית להכרה. ב-14 במאי חתם טרומן על מסמך הכרה דה-פקטו בממשלה הזמנית של המדינה החדשה וזו נכנסה לתוקף 11 דקות בלבד אחרי הכרזת העצמאות של ישראל. זמן קצר אחריה עשתה זאת גם ברית המועצות. ההכרה נתנה לגיטימיות מיידית למדינה שהייתה קיימת באותה עת רק על הנייר ובלבם של יהודים ברחבי העולם. 
1947
29 בנובמבר 1947 החלטת החלוקה באו"ם
החלטת החלוקה באו"ם
באפריל 1947, בעקבות החלטת ממשלת בריטניה להחזיר את כתב המנדט על פלשתינה-ארץ-ישראל, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לענייני ארץ-ישראל (UNSCOP). בעוד הערבים החרימו את הוועדה, הרי שנציגי הסוכנות היהודית הפעילו על חבריה את מלוא השפעתם. הוועדה המליצה על סיום המנדט הבריטי ועל חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, המאוחדות איחוד כלכלי. אף שהמלצת הוועדה השאירה בידי המדינה היהודית חלק קטן משטחה של ארץ-ישראל, הסכימו מוסדות היישוב היהודי לקבל את התכנית, שכן היתה בה הכרה בזכות העם היהודי למדינה, ולא רק ל"בית לאומי", כלשון הצהרת בלפור. בהסתמך על המלצות הוועדה, הצביעה העצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 בעד תכנית החלוקה (החלטה 181). בעד ההחלטה הצביעו 33 מדינות, 13 הצביעו נגדה ועשר נמנעו. החלטה זו הובילה למעשה להכרזה על מדינת ישראל ב-14 במאי 1948.
1946
1 בנובמבר 1946 הקמת "בית הספר לדיפלומטים"
הקמת "בית הספר לדיפלומטים"

לקראת האפשרות של הקמת מדינה יהודית הוחלט במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית על הקמת "המוסד להשתלמות" (שנקרא גם "בית הספר לדיפלומטים"), שישמש את משרד החוץ של המדינה שבדרך. את בית הספר ניהלו ולטר איתן וסגנו אריה לבבי. מתוך כ- 600 מועמדים נבחרו 25 חניכים, כולל חמש נשים, בהם: יהושפט הרכבי, אהרן יריב, מרדכי גזית, משה אראל, שאול קריב, אורה הרצוג, אסתר הרליץ, חנה פרגר (פלטי) ואחרים. מעבר ללימוד יסודות הדיפלומטיה, התעמקות במזרח התיכון, לימוד שפות והכרת הארגונים הבינלאומיים, הוטלה על החניכים המשימה לתכנן את משרד החוץ העתידי. העבודה שהגישו בסוף ינואר 1948 - "קווים למבנה שירות החוץ של המדינה היהודית" - שימש כמסד שעל בסיסו הוקם משרד החוץ הישראלי.

1945
26 ביוני 1945 נחתמה אמנת האו"ם
נחתמה אמנת האו"ם

ארגון האומות המאוחדות (האו"ם) הוקם בשלהי מלחמת העולם השנייה ביוזמת המדינות שלחמו בגרמניה הנאצית, מתוך אמונה, כי התאגדות תחת ארגון משותף היא תנאי הכרחי לקיום השלום העולמי ולקידום כלכלי ותרבותי. מגילת האו"ם, המהווה את חוקת הארגון, נחתמה בוועידת האו"ם שהתקיימה בסן פרנסיסקו ונכנסה לתוקף ב-24 באוקטובר 1945, לאחר אשרורה בידי חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של הארגון ורוב המדינות החתומות. במגילה מוצגים עקרונות פעולתו של האו"ם ומוסדותיו הראשיים: העצרת הכללית, מועצת הביטחון, בית הדין הבינלאומי, המועצות לענייני כלכלה וחברה ומזכירות האו"ם. עד מהרה הפך הארגון לזירה מרכזית בו דנות אומות העולם ביחסיהן זו עם זו ומנסות ליישב מחלוקות בינלאומיות, כולל סוגיית ארץ ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי. כיום חברות באו"ם 193 מדינות. ישראל חברה בארגון מאז קבלתה במאי 1949.

1937
7 בינואר 1937 דוד בן-גוריון מעיד בפני ועדת פיל
דוד בן-גוריון מעיד בפני ועדת פיל

בעקבות פרוץ המרד הערבי הגדול, החליטה ממשלת בריטניה באוגוסט 1936 להקים ועדת חקירה מלכותית, שנודעה בשל "ועדת פִּיל". חברי הוועדה באו לארץ ישראל בנובמבר והחלו בגביית עדויות מנציגי השלטונות הבריטיים, נציגי היהודים ונציגי הערבים. נציגי היהודים, בראשות חיים ויצמן ודוד בן-גוריון, הציגו נימוקים להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל באופן מיידי. בן-גוריון הדגיש את זכותם ההיסטורית של היהודים על ארץ ישראל: "התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה..." מסקנות הוועדה פורסמו בלונדון ב-7 ביולי 1937 והמליצו על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. היתה זו הפעם הראשונה בה העלה גוף בריטי רשמי את רעיון חלוקת הארץ, והפעם הראשונה בה נשמע צירוף המילים "ריבונות יהודית" קבל עם ועולם.

1921
1921 הקמת "המחלקה המדינית"
הקמת "המחלקה המדינית"
באפריל 1920 קיבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל. על פי כתב המנדט, שאחת ממטרותיו היתה יישום הצהרת בלפור, היה על ממשלת המנדט בארץ להתייעץ עם \"סוכנות יהודית\" שתוקם. תפקיד זה הוענק להנהלה הציונית של ארץ ישראל, שהוקמה ב-1921 והיתה כפופה להנהלה הראשית של ההסתדרות הציונית בלונדון. ההנהלה הציונית היתה מורכבת ממחלקות המקבילות למשרדי ממשלה, שהחשובה שבהן היתה המחלקה המדינית. תפקידה העיקרי היה ניהול המגעים עם ממשלת המנדט, ובפרט עם הנציב העליון. מלבד פעילות דיפלומטית עסקה המחלקה גם בנושאי הגנה וביטחון ופיתוח כלכלי ואדמיניסטרטיבי. עם הקמת הסוכנות היהודית לארץ ישראל בשנת 1929, הועברה המחלקה ופעילותה לסוכנות. המחלקה המדינית היתה התשתית שממנה צמחו הן מערך הדיפלומטיה הישראלית והן גופי המודיעין החשאי של ישראל.
1917
2 בנובמבר 1917 הצהרת בלפור
הצהרת בלפור

בי"ז בחשוון תרע"ח פרסמה ממשלת בריטניה הצהרה באמצעות מכתב מאת שר החוץ הבריטי, ארתור ג'ימס בלפור, לנשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית בבריטניה, הלורד ג'ימס רוטשילד. בהצהרה נאמר, בין השאר: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו." ההצהרה הייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית: לראשונה הכירה מעצמה עולמית זרה בזכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל במסמך רשמי. ההצהרה העניקה לתנועה הציונית יוקרה רבה והפיחה בקרב היהודים תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו.

המאה ה-19
המאה ה-19 עד ימינו ראשית הדיפלומטיה הציונית
ראשית הדיפלומטיה הציונית

מדינת ישראל הוקמה בזכות פועלם של אנשי חזון ומעש, שהכירו בכוחה העצום של הדיפלומטיה להניע מהלכים ולעצב את הסדר הבין-לאומי. אבי הציונות המדינית, בנימין זאב הרצל, הרבה להדגיש את חשיבותה של הדיפלומטיה כאמצעי הכרחי למימוש חזונו. חלק נכבד מפועלו של הרצל הוקדש להשגת "הסכמת האומות" לרעיון המדינה היהודית, מאמץ שלא צלח בימיו אך האיר את הדרך לממשיכי דרכו. מאז היה המאמץ הדיפלומטי לנדבך יסודי בפעילותה של התנועה הציונית, שהקדימה בכך תנועות לאומיות רבות אחרות.